החלטה בתיק בע"מ 957/14

• 1.             המבקשת בבע"ם 957/14 (שהיא המשיבה בבע"ם 969/14) (להלן: המבקשת) והמשיב בבע"ם 957/14 (שהוא המבקש בבע"ם 969/14) (להלן: המשיב) נישאו בשנת 1974 ולהם שני ילדים בגירים. לימים עלו יחסיהם על שרטון, ומשנת 2007 הם חיים בנפרד. בשנת 1976 רכשו השניים דירה ברחוב ה**** בחיפה (להלן: דירה 1) אשר נרשמה על שמם בחלקים שווים ושימשה אותם למגורים עד שנת 1991, שאז עברו להתגורר יחד עם אמה המנוחה של המבקשת בדירתה אשר ב**** (להלן: דירה 2). דירה 1 הופרדה לשתי יחידות דיור והושכרה לצדדים שלישיים. בשנת 1999 רכשה המבקשת דירה ברחוב **** (להלן:דירה 3) וזו נרשמה על שמה. בשנת 2004 העבירה האם למבקשת במתנה את דירה 2 וזו נרשמה על שמה. בשנת 2005 עברה האם להתגורר באחת מיחידות הדיור בדירה 1. בשנת 2007 נפרדו הצדדים; המשיב עזב את דירה 2 ועבר להתגורר באחת מיחידות הדיור בדירה 1; ושלושה שבועות לאחר מכן נפטרה אם המשיבה (להלן: המנוחה). המבקשת הגישה בקשה לתשלום מזונות זמניים, ובית המשפט לענייני משפחה קבע כי על המשיב לשלם לה השלמת מזונות בסך של 2,800 ש"ח לחודש.

• 2.             בהמשך דן בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופט ב' צ' ברגר) בתביעת המבקשת למזונות וכן באיזון משאבי הצדדים. אשר למזונות, קבע בית המשפט כי לא היה מקום לפסוק למבקשת מזונות זמניים. הוטעם כי המבקשת נטלה חלק בהזרמת סכומי כסף לחשבון המשותף, נהגה לבצע רכישות מתוך חשבונה הפרטי, וקיבלה כספי שכירות מהדירה המשותפת ומדירתה שלה וכן נהנתה מכספי ירושה שקיבלה. כמו כן זכאית המשיבה למחצית מקצבת הפנסיה שמקבל המשיב. לעניין דירה 1, נקבע כי היא רכוש משותף; וכי כספי השכירות שגבתה המבקשת ממועד פתיחת ההליכים יחולקו בין הצדדים בחלקים שווים. לעניין דירה 2, נקבע כי זו שימש למגורי הצדדים משנת 1991 עד 2007, ואף שהועברה במתנה מהמנוחה למבקשת בשנת 2004, התנהלות הצדדים והשקעות שהשקיעו בדירה אינו מותיר צל של ספק כי ראו בה דירה משותפת ואין לראות באי-רישום הדירה על שם המשיב משום ויתור או הודאה בזכות המבקשת בדירה.

• 3.             שני הצדדים ערערו על פסק הדין - המבקשת הגישה ערעור והמשיב הגיש ערעור שכנגד. ערעורו של המשיב נדחה מחמת איחור בהגשתו. המבקשת טענה בערעורה כי שגה בית המשפט בקביעותיו בנוגע למזונות, לדירה 1 ולדירה 2. בית המשפט המחוזי (כב' השופטים ש' שטמר, ר' למלשריך-לטר וע' זרנקין) דחה את הערעור בכל הנוגע לקביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה בנושא המזונות ודירה 1 בהיעדר עילה להתערבות, אך קיבל את הערעור בעניין דירה 2. הוטעם כי דירה זו הייתה רשומה על שם אם המבקשת - צד חיצוני למערכת היחסים - עד שנת 2004, שאז ניתנה הדירה למבקשת כמתנה בלא שנשמעה טענה מצד המשיב. בית המשפט המחוזי יישם את המבחנים שנקבעו בשאלה אם ניתן להסיק שיתוף בדירה מהתנהגות הצדדים כפי שהוותו בבע"ם 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (26.12.2012) (להלן:עניין אלמונית) וקבע כי המשיב לא עמד בנטל להוכיח כוונה כזו לגבי דירה 2. אשר על כן, קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור בסוגיה זו וקבע כי אין למשיב זכויות בדירה 2.

• 4.             מכאן הבקשות שלפניי. בקשת המבקשת מכוונת לקביעתן של שתי הערכאות הקודמות בעניין מזונותיה ודירה 1. לשיטתה, היה מקום לחייב את המשיב בהשלמת מזונותיה בסך של 8,950 ש"ח לפחות; וכן לקבוע כי דירה 1 היא רכוש שלה בלבד מהטעם שרכישתה מומנה בכסף שקיבלה במתנה ממשפחתה. בקשת המשיב מכוונת לקביעה שלפיה דירה 2 היא רכוש של המבקשת בלבד, וכן לדחיית הערעור שכנגד שהגיש על הסף. לטענתו, משהגיש בקשה לדחיית ערעורה של המבקשת על הסף, היה מקום למנות את המועד להגיש ערעור שכנגד ממועד ההחלטה בבקשה לסילוק על הסף ולא ממועד הגשת ערעורה של המבקשת.

• 5.             לאחר שעיינתי בבקשות, באתי למסקנה כי דינן להידחות. כידוע, רשות לקיים בירור ערעורי שני תינתן במשורה, כאשר מתעוררת שאלה משפטית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). הבקשות דנן אינן עומדות באמת מידה זו. הטענות המועלות בשתיהן נסבות על יישום פרטני של ההלכות הנוגעות לחיוב במזונות ולאיזון משאבים, בין היתר לפי המבחנים שנקבעו בעניין אלמונית האמור. כידוע, יישום של הלכה פסוקה - אפילו נפלה בו טעות (ואין אני אומר שזה מצב הדברים בענייננו) - אינו מקים עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

• 6.             אף לא מצאתי עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי לדחות את ערעורו של המשיב על הסף מחמת איחור בהגשתו. המועד להגשת ערעור שכנגד מתחיל להימנות לפי המאוחר מבין שלושה אלה: (1) ביום המצאת כתב הערעור למשיב; (2) ביום המצאת הודעה על הפקדת עירבון במקרה שהמערער חב בהפקדתו; או (3) ביום המצאת החלטה הפוטרת את המערער מהפקדת עירבון. ההיגיון המונח ביסוד הסדר זה הוא שאין לדרוש מהמשיב להגיש ערעור שכנגד כל עוד מוטלת בספק השאלה אם בשלו התנאים לטיפול בערעור העיקרי (תקנות 435-434 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; המ' 734/75 אריאל נ' קירשנבאום, פ"ד ל(1) 405 (1975)). המשיב טוען שרציונל זה יפה גם ביחס לבקשה למחיקת ערעור על הסף מחמת איחור בהגשתו. אין בידי לקבל טענה זו משני טעמים: ראשית, בעוד שההסדר הדוחה את תחילת מניין הימים להגיש ערעור שכנגד כאמור מעוגן בתקנות, אין למצוא בהן הסדר דומה במקרה של בקשה לסילוק ערעור על הסף מחמת איחור בהגשה. שנית, שני המקרים שונים זה מזה: הסדרת עניין העירבון (הפקדתו או מתן פטור ממנו) הם בבחינת תנאי מקדים לדיון בערעור העיקרי, ובלא הסדרתו אין מקום לקדם את הטיפול בערעור ולהטריח את המשיב בהגשת ערעור שכנגד. שונים הם פני הדברים משהוגש ערעור, קובל לרישום והוסדר עניין העירבון. בשלב זה לכאורה עמד המערער בדרישות שמציב הדין להמשך הטיפול בערעור, ומוטל על המשיב הנטל להראות כי הערעור הוגש באיחור. כל עוד לא החליט בית המשפט אחרת, הנחת המוצא היא שיש לקדם את הטיפול בערעור העיקרי בדרך היעילה ביותר. דחיית המועד להגשת ערעור שכנגד עד למתן החלטה בבקשה לסילוק הערעור העיקרי על הסף עלולה לחטוא למטרה זו. כך, למשל, עשויה ערכאת הערעור להעדיף לדון בבקשה לסילוק הערעור על הסף לאחר שהונחו לפניה הערעור והערעור שכנגד גם יחד. פרישת התמונה המלאה של מכלול טענות הצדדים לפני ערכאת הערעור - אלו שנכללו בערעור העיקרי, בערעור שכנגד ובבקשה לסילוק הערעור על הסף - תקל על בית המשפט, כשהוא מוצא זאת לנכון, להציע לצדדים פשרה כוללת שתביא בחשבון את מכלול הסיכונים והסיכויים הטמונים בהכרעה לגוף העניין. מקום שעומדת לפני בית המשפט תמונה חלקית, לפני שהוגש הערעור שכנגד, יתקשה בית המשפט לעשות כן, וכך יקטן הסיכוי לסיים את ההליך בפשרה או לדון בסוגיות מקדמיות נוספות שיעיל להכריע בהן במסגרת דיון מקדמי בערעור ונוגעות גם לערעור שכנגד. פרשנות המשיב מובילה למצב שבו הערעור שכנגד לא יוגש עד שתינתן החלטה בבקשה לסילוק הערעור העיקרי על הסף, וכך מצטמצמת יכולתו של בית המשפט להגשים את מטרותיו של הדיון המקדמי. להשקפתי, מן הראוי להקנות לערכאת הערעור מתחם רחב של שיקול דעת להחליט בעניינים הנוגעים לאופן ניהול הדיון במטרה לנצל באופן מיטבי את הזמן השיפוטי העומד לרשותה ברוח פסיקתו של בית משפט זה (השוו: רע"א 10227/06 בובליל נ' אינדיג, פסקה 6 (5.2.2007)).אשר על כן, איני רואה עילה להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי שלפיה הגשת בקשה לסילוק ערעור על הסף מחמת איחור בהגשתו אינה דוחה את המועד להגיש ערעור שכנגד עד למתן החלטה בה.

• 7.             סוף דבר: הבקשות לרשות ערעור נדחות. אין צו להוצאות.

          ניתנה היום, ‏ב' באדר ב התשע"ד (‏4.3.2014).

          תוקנה היום, ‏ג' באדר ב התשע"ד (‏5.3.2014).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    טח

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: